הארוקון 2014 ועל הקהילה הישראלית - כמה קיטורים על הקיטורים

מוגיטבה: בחודש שעבר קואופרטיב בלוגי האנימה בישראל הכריז על "הקהילה הישראלית" בתור הנושא של החודש. כאשר שמענו על זה חשבנו אולי לכתוב משהו בנושא, אבל לא יותר מדי ברצינות. מבחינתי לפחות, הסיבה לכך היא, שאם להודות על האמת – אני לא ממש מרגיש חלק מהקהילה הישראלית. זה לא שיש לי משהו כנגד הקהילה, להיפך. אבל אף פעם לא ממש הייתי חבר בפורומים, רוב החברים שלי הם לא חלק מהקהילה, ובפעם היחידה בחיי שניסיתי לעשות קוספליי נראיתי בערך כמו גירסה צעירה של שמעון פרס. לכן חשבתי שאין לי יותר מדי מה לומר על הקהילה. אבל האירועים של היומיים האחרונים, ומה שקרה בהם שינה את דעתי. ולכן, ביקשתי מיסה-קון רשות לעשות באופן חד פעמי פוסט אישי שלי, ואני רוצה לספר לכם קצת על הקהילה, מהזווית האישית שלי.

הרשו לי לספר לכם איך הייתה נראית הקהילה כאשר אנחנו התחלנו לראות אנימה. אני אפילו אסכם את זה בשלוש מילים – לא הייתה קהילה. אי אז בשנת 2000-2001, אף אחד בארץ לא ידע מה זה מנגה ואנימה כמעט. למעט כמה פורומים באתרים כמו תפוז שבדיוק נפתחו, ואנחנו באופן אישי אפילו לא ידענו עליהם, הסיכוי שלך לפגוש מישהו שבכלל יודע מה זה אנימה היה כמו הסיכוי שלך למצוא מישהו שאהב את השמינייה הבלתי נגמרת של סוזומיה הארוהי. במקרה הטוב מישהו היה מהנהן ואומר: “אה! מנגה זה הסרטים המצוירים האלו עם הסקס שיש בלילה בערוץ 'ביפ'!”

אם אתם קוראים את הפוסט הזה, אני כנראה לא צריך לספר לכם איזה גילוי מדהים זה היה-פתאום להיחשף לעולם המטורף הזה של האנימציה והקומיקס היפני. לגלות שיש מדיום כל כך רחב וכל כך שונה מכל מה שהכרתי קודם. להיחשף לתרבות כל כך שונה מזו שתמיד היכרתי. זה היה פוקח עיניים, זה פתח לי אופקים חדשים, זה היה ממכר. אבל אני גם בטח לא צריך לספר לכם איך זה הרגיש כשניסיתי אחר כך להראות גם לחברים שלי את הסדרות האלו והם נפנפו את זה ואמרו שזה סתם שטויות של ילדים, או פשוט לא התעניינו.

אבל הייתה בזה גם הרגשת חלוציות. בכל פעם שקראתי מנגה מגניבה או ראיתי אנימה מיוחדת, הרגשתי צורך לתרגם אותה לעברית כדי שעוד אנשים יכירו את זה. בכל פעם שהייתי מגיע לאייקון או לעולמות, רצתי לחפש את האירועים שקשורים באנימה ומנגה (שבדרך כלל כללו בעיקר הרצאה וחצי של רז גרניברג) כדי ללמוד עוד טיפה על זה. וכל מפגש שהצלחנו לארגן בקמפוס כדי להקרין איזה סדרה שכוחת אל – הייתה אירוע מיוחד במינו. הכנסים שכן היו, היו קטנים יחסית, ולרוב לא שמענו עליהם בכלל.

ואז, בשנת 2007, בכנס "עולמות" הכריזו פתאום על הקמת אירגון ישראלי למגנה ואנימה, ממש כמו בחו"ל. אני הייתי שם, באותו יום – בין החמישה וחצי אנשים שהיו בקהל והילד המעצבן שהפריע עם שאלות לא קשורות לגבי צפרדעי ענק. אני ראיתי את חבי הועד שישבו על הבמה והבטיחו שבקרוב הולך להיות, סוף סוף, ארגון אמיתי שיעסוק רק באנימה ומנגה. שמעכשיו כבר לא נהיה סתם נספח בכנסים של אחרים, או מפגשים פצפונים בפארק הירקון. שהם הולכים לעשות כנסים, שהם הולכים לארגן הקרנות, ופעילויות ולקדם את הנושא בארץ. הם הבטיחו דברים ענקיים.

ואני חשבתי לעצמי דבר אחד: “כן, בטח!”

זה אולי קצת מרושע לומר את זה היום, אני יודע. וזה לא שלא סמכתי על חברי אמא"י. אשר את חלקם הכרתי קצת וידעתי שהם אנשים אחראיים. זה פשוט שזה היה נראה רעיון הזוי. קהילה של תרבות יפנית פופולרית בארץ? נראה לכם? מי בכלל יתעסק בזה? זה בטח יהיה סתם עוד אופנה כמו פוקמון. ועוד כנסים, והקרנות והבטחות גדולות. מי היה מאמין שהדבר הזה יצליח להגיע לאנשהו? אני מודה ומכה על חטא – לא אני.

למזלי. החבר'ה האלו היו קצת יותר אופטמיים ממני. בשבע השנים שחלפו מאז הם הפכו את ארגון האנימה והמנגה בישראל לעובדה מוגמרת, את הכנסים לטקס קבוע (שאפילו תושבי ראשון לציון כבר התרגלו ומצפים לו) ופרויקטים כמו "הספרייה,” הקרנות סרטים, תרגומים רשמיים בעברית ועוד – למציאות. למעשה הם כל כך הצליחו, והקהילה הפכה לכל כך גדולה וממוסדת, שזה כבר נראה לה ברור מאליו שלכנס באים אלפי אנשים, ושיש ארגון גדול ורציני שכל תפקידו לתת להם שירות.

אנשים, כמו אלו שהשתלחו באמא"י בלי רסן, שביקרו אותם על ההתנהלות שלהם, שדרשו הסברים ואיימו בתביעה – נראה שהם שכחו שבסך הכל לפני כמה שנים, אם היו מגיעים כמה מאות אנשים לכנס זה היה מדהים. הם שכחו שאמא"י מורכב רק ממתנדבים. והם שכחו שלא מדובר פה בארגון גדול ומסחרי. מדובר בכמה חבר'ה, שפשוט מאוד אכפת להם – שלא מרווחים שקל ממה שהם עושים, אבל בכל זאת הם מתזזים כאילו אין מחר ומבלים ימים כלילות כדי לעשות לנו, לי לי ולכם – כנס כיפי.

אני שואל את עצמי אם מישהו מכל אותם אנשים שאומרים שלא היה צריך לעשות את הכנס בהיכל התרבות היה בישיבה האחרונה שבה נבחרו חברי אמאי – בסוכות – שבה דיברו על זה שכרגע אין אופציה ריאלית אחרת, וביקשו מהקהל לתת פתרונות יצירתיים. סביר מאוד להניח שלא, כי היו שם בקושי עשרים אנשים. האם זה הוגן להיות חכמים בדיעבד?

אני שואל את עצמי אם מי שהציע לפתוח קופות נוספות – הציע את עצמו כמתנדב בכנס. או שאתם סומכים על אחרים שיעשו את זה? ואם מי שכעס על הקופאים שביקשו מאנשים ללכת אחורה כשקהל ענק עומד מולם מרגיש שהוא היה יכול להיות יותר רגוע במצב כזה. אבל יותר מהכל, אני שואל את עצמי כמה מכל האנשים שדרשו שירות יותר טוב, בתור "לקוחות" – עשו משהו כדי לקדם את הקהילה כמו שעושים החברה שמתנדבים ומנהלים את אמא"י? אני בספק. כי זה לא שיש יותר מדי אנשי סגל וועד ופשוט אין מקום לעוד.

אז אני לפחות, רוצה לנצל את הבמה הזאת בתור מי שבא לכנס כמבקר, כמי שאף פעם לא היה חבר בועד, והתנדב רק פעם אחת – ולומר למתנדבים, לסגל ולכל האנשים של אמאי: תודה רבה! היה כיף.

אני לא הולך להציע לכם פתרונות. אני לא הולך להתלונן, וגם לא לבוא בגישה של "אני יודע יותר טוב מכם.” כי אני לא. אבל אני כן רוצה לומר לכם, שלפחות אני (ואני חושב שאני מדבר גם בשם החצי השני של הבלוג הזה, למרות שהוא לא הצליח להיכנס לכנס) – מאוד מעריך את כל מה שאתם עושים. המשיכו ככה.

ולכל מי שלא מרוצה, במקום להתלונן – אני מציע שתבקשו להתנדב בכנס הבא, שתציעו את עצמכם בבחירות הבאות לועד, שתנסו להרגיע את הרוחות כאשר אנשים מתחילים לכעוס בחוץ במקום ללבות את האש. תעשו משהו כדי להפוך את החוויה של כולנו ליותר טובה. אל תדרשו מאחרים שיעשו את זה בשבילכם.

אנחנו נמצאים בצומת דרכים בכל הקשור לקהילה הזאת. וכולנו צריכים לשאול את עצמנו איזו קהילה בדיוק אנחנו רוצים שתהיה לנו? קהילה של אנשים פסיביים שיושבים במקום ודורשים מאחרים לעשות את העבודה עבורם, שרק יודעים לתת ביקורת שלילית ולכעוס כאשר הדברים לא עובדים אבל לא לפרגן? או קהילה מלוכדת, אקטיבית, איכפתית – שפועלת כל הזמן כדי לעזור אחד לשני, כדי ללמד וללמוד, וכדי להנות מהתחביב המשותף של כולנו? מההיכרות האישית שלי עם החברים בקהילה – אני מאמין שאנחנו יכולים להיות מדהימים אם נרצה בכך. בואו לא נלך לכיוון ההפוך.

יסה-קון: מוגי ביקש ממני לעשות פוסט אישי. לדעתי הוא לא צריך לבקש, אבל זה סיפור אחר. יש לו נטייה חזקה לצדק וחוש מפותח לראות דברים בצורה שקולה יחסית. כמו שהוא אמר, גם לי יש רגשות חזקים בנושא. עקב אילוצים מסוימים. הגעתי מאוחר יחסית לכנס ולא יכולתי להיכנס.

מה שאכן גרם לי להתעצבן. חלק גדול מהכעס שלי היה מופנה כלפי עצמי. הייתי יכול לקנות כרטיס באינטרנט מקודם, לבוא מוקדם יותר. ועם זאת לא תמיד יש לך את האפשרויות האלו. לפעמים אתה לא יודע אם תהיה פנוי באותו היום. לפעמים יש עיקובים שאתה לא מצפה להם. לכן נשאלת השאלה: איפה שאר הרגשות? לאן שאר הכעס אמור להיות מופנה?

המקום שכי קל, הוא אכן אמא"י. אבל זה לא אומר שזה המקום הנכון. לא עשיתי מחקר על הנושא. לכן אני לא יודע בדיוק מי עשה ולמה. אבל המצב כמו שאני הבנתי אותו, הוא שהיכל התרבות איפשר לאמא"י להכניס פחות אנשים ממה שתוכנן במקור. אני לא יודע מה הייתה הסיבה, או אפילו אם זה אכן קרה כי שמעתי את זה מפה לאוזן (אחרי הכל לא יכולתי להיכנס). אבל גם אם היו יכול להיכנס מספר האנשים שתוכנן במקור, לא היה מקום לכל האנשים שבאו בפועל.

כמו שמוגי אמר, הייתה בעיה עם בחירת המקום, לפי גודל ועלות. האפשרויות לכך הן יחסית פשוטות. או שאנשים ישלמו יותר כדי שיוכלו להיכנס או שימצאו איזה שהוא סידור בסגנון הישראלי הטוב של קומבינה. אבל בשביל זה צריך רעיונות, ולא לאחר מעשה אלא מראש.

עם עצם העובדה שהרבה אנשים לא היו יכולים להיכנס פנימה, זה לא היה נורא בחוץ. בסך הכל יצא לנו להיפגש עם חברי קהילה אחרים ולהתחבר אתם, שזה לדעתי החלק העיקרי בכנסים. נכון שלא הייתה לנו גישה לתוכן, אבל אני חושב שהרוח של הכנסים היא לראות את חברי הקהילה, ולדבר איתם – ולהכיר אנשים בצורה פיזית מאשר ברוב המקרים חברי הקהילה חולקים בדרך כלל דרך הרשתות החברתיות.

כמו שמוגי אמר, בעבר היה מאוד מאוד קשה למצוא מישהו שיודע על מה אתה מדבר, כשדיברת על אנימה ומנגה אבל זה לא אומר שלא היו אנשים כאלה. זה רק אומר שלא היה קשר בין אנשים. מה שבימינו קל מאוד בגלל ההתקדמות הטכנולוגית ועם זאת הקשר דרך העולם הטכנולוגי חסר באספקטים מסוימים. הכנסים הם מה שנותן לנו את מה שאין באינטנרנט.

והרבה מהכנסים קיימים בזכות אמא"י. גם אני מעריך את העבודה של אמא"י ושל המתנדבים ורוצה לומר לכולם תודה על מה שאתם עושים!

עם זאת, אל תחשבו שאני לא אשם כמוכם, גם אני לא התנדבתי. לא ניסיתי להיות חבר ועד. לא נתתי הצעות או פתרונות. כמו שאמרתי בהתחלה, מקור הכעס העיקרי שלי, ברגע שחשבתי על זה בצורה רגועה יותר, הוא אני עצמי. לכן, אם אתם מרגישים כעס, נסו לשנייה לעצור ולחשוב 'למה?' 'על מי?' ו-'מה אתם יכולים לעשות כדי למנוע מעצמכם להרגיש ככה בעתיד?'

Psycho-Pass - פסייכו-פאס

פסיכו-פאס psyco-pass

מוגיטבה: ברוח הפילוסופית/סוציולוגית בגרוש, עם עודף הציטוטים של הסדרה הזאת, הרשו לי להתחיל בציטוט של מישל פוקו: “הנפש היא הכלא של הגוף.”

הייתי אומר שבגדול, זה פחות או יותר מסכם את הרעיון של סייבר פאנק – בתור בני אדם יש לנו כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה יכולת לעשות, אבל אנחנו כובלים את עצמנו בגלל מוסכמות חברתיות ומוסר שלא בהיכרך רלוונטיות אלינו. כאשר אנחנו משאירים את השליטה בנו לידי "כוחות שמלמעלה,” בין אם מדובר בארגונים מפלצתיים ששולטים באנושות סטייל האח הגדול או באלוהים כאלו ואחרים – אנחנו בסופו של דבר מכניסים את עצמנו לכלא מרצון. הבעיה היחידה היא, וזה מה שמפספסים הרבה פעמים בסדרות כאלו – זה שזה לא קורה רק בעתיד דיסוטופי ומאיים עם שלטון טוטליטרי ודכאני. זה קורה גם בהווה "הדמוקרטי" של היום. אבל לא באנו לדבר פוליטיקה, אז בוא נחזור לסדרה.

יסה-קון: כמו שאתם רואים, מוגי בהחלט יושב על התזה שלו חזק.

מוגיטבה: אני לא יודע על מה אתה מדבר... <אהמ..>

יסה-קון: בטח שאתה יודע, אחרי הכל אתה כותב סוציולוגיה כאן במקום בעבודה שלך.

פוקו זה לא סוציולוגיה... זה כל כך הרבה יותר. <חיוך חולמני>

בכל מקרה, הסדרה שלנו הפעם משתייכת כאמור לז'אנר הסייבר-פאנק. או במילים אחרות "בעתיד העולם נהיה סופר טכנולוגי ומגניב, אבל בעצם מתחת לפני השטח האזרחים איבדו את החופש שלהם לטובת שלטון רודני שמשתמש בטכנולוגיות חדשניות כדי לעקוב אחריהם בכל מקום ולשלוט להם בחיים."

הסיפור מתרחש עתיד לא מאוד רחוק, שבו ניתן למדוד את מאפייני האישיות של אנשים באמצעות טכנולוגיה. בזכות הטכנולוגיה הזו מערכת מתוחכמת מזהה נטיות לעבריינות ומאפשרת לעצור אנשים לפני שהם מבצעים פשע. כמו כן, על בסיס דפוס האישיות של כל אחד מהאזרחים היא מזהה איזה תפקיד הכי יתאים לו, ומייעדת אותו לעשות אותו.

הגיבורה, שרוצה לשרת את האנושות נבחרת להיות Maou (מלכת שדים) ומפתחת לעצמה הרם תוך כדי..

לא היא לא. על מה אתה מדבר?

אה, אופס, זה היה בIchiban Ushiro no Dai Maou...

כן, כמו שהתחלתי לומר.. הגיבורה של הסיפור היא צונמורי אקנה (常守 朱 Tsunemori Akane), בחורה חכמה במיוחד שהגיעה להישגים מדהימים כל כך בלימודים ויש נתוני אישיות כל כך איכותיים שהיא יכולה לבחור בכל מקצוע שתרצה, ומכולם היא מחליטה ללכת למשטרה. לכו תבינו...

שנחשבת לאחד היעודים הרעים יותר.

כן, זה נראה לי ברור מאליו.. גם לא בעתיד דיסוטופי.

כך אומר שוטר לשעבר.

כן, יש הרבה אנשים חכמים ומוכשרים שעשו את הטעות הזאת. אבל עזוב.

באמת? לא שמעתי על אף אחד. אבל אם אתה מתעקש נעזוב את הנושא.

כבר ביומה הראשון בתפקיד החדש אקנה לומדת שהמחלקה שהצטרפה אליה זה עתה, ה- Public Safety Bureau's Criminal Investigation Division. או PSBCID (מאוד קליט הא?), היא לא בדיוק מה שהיא ציפתה לו.

בלשון ההמעטה...

בהחלט. אם לסכם את המצב בקצרה, אקנה הצטרפה לצוות מצומצם של "פקחים" אשר התפקיד שלהם הוא לפקח על צוות קצת פחות מצומצם של עבריינים מועדים שהמשטרה מנצלת כדי ללכוד או להרוג פושעים – האוכפים.

עם דגש על ה"מועדים."

יאפ. גם הפקחים, וגם האוכפים מקבלים אקדחים מיוחדים שמסוגלים לסרוק את המצב הנפשי של האדם שהם מכוונים אליו, ולזהות אם הוא במצב שבו הוא עלול לבצע פשע. אם כן, הנצרה של האקדח משתחררת וניתן לירות באותו האדם.

צריך לציין את העובדה שיש גם הגדרות – בין רמת מסוכנות נפשית נמוכה יחסית – אז האקדח ישתק את אותו אדם, ובין רמת מסוכנות נפשית גבוהה אז האקדח ישמיד, יהרוג יהרוס, ימחק מהקיום...

יעשה מהבן אדם בלון אנושי וינפח אותו עד שתשמע "בום!”

כן, עדיין לא בדיוק הבנתי איך זה אמור לעבוד. אבל נעזוב את זה.

אל תשאל אותי על דברים מדעיים ב"כאילו”- אני הלכתי ללמוד מדעי החברה.

זה לא בדיוק "דברים מדעיים בכאילו?” (גם אני הלכתי ללמוד מדעי החברה.. ) :(

כן. גם לי היו כמה ימים ראשונים קשים בעבודות חדשות. אבל אני חושב שזה נותן למושג הגדרה ברמה אחרת לגמרי...

במקביל לאקנה עובד אותה יחידה מפקח נוסף בשם נובוצ'יקה גינוזה (宜野座 伸元 Ginoza Nobuchika). הטיפוס הקלאסי של הבחור הממושקף שמנסה לשחק אותה קשוח וללכת לפי הכללים – ועל הדרך לשעמם אותנו למוות.

אני הייתי מגדיר את זה כ"קר" יותר מאשר "קשוח." אם כבר אז כבר, הייתי אומר שמי שמשחק אותה קשוח הוא ה"כביכול גיבור האמיתי" של הסדרה: שיניה קוגמי (狡噛 慎也 Kōgami Shin'ya):

(עם שם כזה הוא היה חייב להיות קשוח, בעצם)

בעצם הייתי אומר שגם מסאוקה יותר קשוח ממנו.

וגם אקנה וקוניזוקה..

... בעצם כל הדמיות בסדרה יותר קשוחות ממנו. הדבר היחיד שהוא עושה זה לשבת בצד ולומר לאקנה כל הזמן לתת לאוכפים לעשות את העבודה המלוכלכת. זה לא קשוח.. אלא אם כן אתה מחשיב לצעוק על בחורות כסימן שאתה קשוח.

<נאנח> כן. תודה לך שהצגת כמעט את כל הדמויות בסדרה לפני שסיימתי להסביר.

כל מה שניסיתי לומר זה שהוא "משחק את עצמו קשוח" במובן זה שהוא זורק אותה ישר לעבודה, ולא מנסה לעזור לה להתאקלם ובכך שהוא לא מראה רגשות. אבל כן, אני מניח שאפשר לקרוא לזה פשוט "קר."

אז חוץ מאקנה וגינוזה ה"פקחים" יש ביחידה חמישה אוכפים, חוץ מהשלושה שהוצגו למעלה, ישנם גם את שוסיי

ואת שיון, שהיא אנליסטית ובעצם כמעט וחסרת משמעות לסדרה מלבד אמירות כאן ושם שמושכות את תשומת הלב של הצופים לציצים שלה, ורמיזות כבדות ליחסים הלסביים שלה עם קוניזוקה.

בעצם זה לא רמיזות.

כנראה, וזה גם לא באמת חסר משמעות. אני לא יכול להצהיר דבר כזה על משהו כמו יחסים לסביים וציצים.

לאורך הסדרה אקנה הולכת ולומדת להכיר את היחידה שבה היא עובדת, ואת האנשים שמרכיבים אותה, וגם לאהוב אותם למורת רוחו של גינוזה. כמו כן, היא לומדת להכיר יותר טוב את המערכת שמנהלת את החברה שבה היא חיה, ואפילו לומדת להיות בלשית אמיתית, פחות או יותר.

בתור מישהי מוכשרת במיוחד שקיבלה על מגש של כסף מגוון אפשרויות בתוך המערכת, בזכות התפקיד שלה היא לומדת להכיר דווקא את הצד השני של הסיפור – אלו שנופלים מהשוליים. אותם אנשים שלא מתאימים למערכת ובסופו של דבר נרדפים על ידיה.

הסיפור מתפתח ומעלה שאלות נוקבות במיטב מסורת הסייבר פאנק על "חופש" “אינדיבידואליות" “הסדר החברתי הראוי" "מוסר" ועל היכולת של אדם לשלוט ולשנות את גורלו. עם הזמן הדמויות עומדות בפני דילמות אישיות ומוסריות מסובכות ומתגלה ההיסטוריה המורכבת שלהם.

ברוב המקרים.

מה, הציצים של שיון לא נחשבים להיסטוריה מורכבת?

יש כמה דרכים שאני יכול לענות על זה, אני חושב שאני הולך להימנע...

עם התפתחות הסדרה אקנה מפתחת רגשות מיוחדים לקוגמי, אף על פי שהיא יודעת שהוא פושע מועד.

קוגמי עצמו לכוד על ידי האובססיה שלו לתפוס אדם מסתורי שידוע רק בשם "מקישימה.” פסיכופט מתוחכם במיוחד שמעורר אנשים לבצע פשעים מחרידים לכאורה ללא מניע מיוחד.

קוגמי, שגם ככה דוגל בשיטות לא "קונוונציונליות" בעבודתו,

 

  

 

נע באופן בלתי נמנע בעקבות האובססיה הזאת להתנגשות הרסנית עם הארגון שבו הוא עובד, ומעמידה את אקנה בעמדה בעייתית. כל זאת בזמן שאמת אפלה הולכת ומתבהרת לגבי העולם שבו הם חיים.

<מוזיקה מאיימת>

תודה על האפקטים הקוליים. ועכשיו לביקורת:

כשהתחלתי לראות את הסדרה ציפיתי שהיא תהיה סייבר פאנק רגיל, ולמרות שהיא אכן עומדת בכל הסטנדרטים של הז'אנר, היא דווקא הפתיעה אותי לטובה בכמה נושאים. מכיוון שחלקם נחשב לספוילרים. ומכיוון שככל הנראה הולכת להיות עונה שנייה שמונעת מהסוף להיות סופי, אז אני לא יכול אוכל להרחיב בהסברים. אבל מצאתי את עצמי נהנה יותר מהסדרה ממה שציפיתי. בנוסף יש הזכרים של ספרים, ופילוסופים והם מדברים על קצה המזלג בצורה חצי פילוסופית. מי שיודע קצת, או מבין קצת, זה נותן לדעתי יותר הנאה, אם כי לא כל מה שהם אומרים נכון.

חוץ מפרק אחד באמצע שהיה בהחלט פילר שסיפר על דמות לא משמעותית במיוחד. את שאר הדמויות אתה לומד להכיר תוך כדי התפתחות העלילה הראשית או שאתה לא לומד להכיר אותן בכלל.

אבל אתה רואה את המחשוף של שיון! מה עוד אתה צריך להכיר בה?

לא דיברתי רק עליה, אבל אם כבר אז כבר, הייתי רוצה להכיר אותה יותר לעומק.

"לעומק" מה?

סך הכל מלבד פרק הפילר, שאהבתי בפני עצמו אבל הרגיש לא שייך לרצף העלילה, אהבתי את הקצב שבו הסדרה מתקדמת.

אני באתי לסדרה עם ציפיות קצת אחרות. בתור הפקת מקור של נויטימה ידעתי שהסדרה תהיה מעניינת, מושקעת, וגם קצת מושפעת מסגנון אמריקאי. אבל התחושה שלי הייתה שהסדרה הולכת להיות משהו שמזכיר את היגשי נו אדן, כלומר סדרה מעניינת מתוחכמת ולא צפויה לחלוטין אבל קלילה בסך הכל.

הסדרה עצמה גם רמזה קצת לכיוון הזה בהתחלה. נכון שהיו בה סצנות אלימות במיוחד, ואווירה אפלולית. אבל בו זמנית, רוב הדמויות הראשיות מוצגות בהתחלה בצורה יחסית עדינה וחלקן אפילו "חמודה" משהו..

שיון?

לא הייתי אומר שהיא לא חמודה...

לא אמרתי גם כן. אני רק שואל אם הצורה העדינה/חמודה שבה אתה ראית את הדמויות הראשיות קשורה בה במקרה איכשהו. ואם כן, האם אני צריך לתת לכם פרק להתייחד ביחד או משהו?

אתה זה שאמר שאתה רוצה להכיר אותה יותר "לעומק.”

אני מניח שזה לא יישחק לטובתי אם אגיד שרציתי להכיר יותר לעומק גם את שוסיי.

לא. לא ממש. בכל אופן, לאווירה הזאת תורמת העובדה שהמעטה החיצוני של העולם, זה שמוצג בפני הצופים בפרקים הראשונים, אחרי הפתיחה הדרמטית, הוא אולטרה-סופר חמוד כמו שרק יפן יודעת לעשות.

כן, בין הרציחות האכזריות, התקיפות המיניות, הבריונות והאנשים המתפוצצים. מוזר ככל שזה יישמע, אכן יש אווירה קלילה יחסית בתחילת הסדרה.

אולי קלילה זה לא בדיוק התיאור הנכון.. פחות מתמקדת בשאלות עמוקות ופשוט נעה בין זעזוע של הצופה עם אלימות ללא גבולות מצד אחד וסצנות חמודות ויומיומיות מצד שני.

אלא שמהר מאוד מבינים שהניגוד הזה הוא מכוון, ובעצם נועד כדי לחשוף את הצופה לשתי נקודות המבט שאקנה נחשפת אליהם – העולם על פני השטח, חמוד ואוטופי לכאורה, והעולם הנסתר – אכזרי, אלים ולא צודק. ככל שהסדרה מתפתחת היא חושפת רובד עמוק יותר שמעלה אל פני השטח שאלות משמעותיות שהתשובות להן לא תמיד ברורות.

בקשר לאנימציה הסדרה בהחלט ענתה לציפיות שלי, למרות שלקח לי קצת זמן להתרגל לציור הלא שגרתי של הדמויות ולניסיון להציג חלק מהן, בעיקר את קוגמי בסצנות "גבר גבר" שנראות כאילו נגנבו מסרט פעולה אמריקאי משנות השמונים – מהר מאוד נכנסתי לעולם הויזואלי של הסדרה, גם בסצנות שמציגות את הפן היפה שלו, ועד רבה באלו שמציגות את האפלות שמאחוריו.

המוזיקה של הסדרה, ובעיקר שיר הפתיחה והסיום הראשונים מעולה בעיני. יש בה סגנון של "קיור" פוגשים את יפן שכזה. לשם שינוי כמעט הצלחתי לעמוד בפיתוי לדלג על השירים במהלך הצפייה. העובדה שהסדרה הופכת בקטעים מסוימת לסוג של "מועדון קריאה" או "פילוסופי בגרוש" נהיית לפעמים קצת מעצבנת, אני חייב להודות. כלומר, בסדרה עם קצב כזה מהיר וקטעי פעולה כאלו טובים כשפתאום שולפים לך את "המלצת ספר החודש"

או מתחילים דיונים בקשר למצב הטבע של האנושות לפי פילוסופים שחיו לפני מאות שנים:

זה קצת מרגיש תלוש. וחוץ מזה, אם כבר מדברים על מסגרת תיאורתית לסדרה היו צריכים להביא איזה מישהו עם גישה יותר סוציולוגית נגיד...

הם הזכירו את ובר? טוב, זה כבר יותר נחמד... זה גם בהחלט מתקשר. למרות שהתיאור שלהם לא ממצה, אבל עדיין, זה לא פוקו...

…

מוגי?

… אוקי.. הם קנו אותי. שכח ממה שאמרתי.

חוץ מזה, האקשן בסדרה טוב. העלילה שלה היא לא צפויה תמיד, והדמיות שם לא עושות את הבחירות הברורות מאליהן. כראוי לסדרה טובה, לכל דמות יש את הפגמים שלה, ואף אחד לא תמיד עושה את "הדבר הנכון,” למעשה, אין באמת אף דבר שיכול להחשב "הדבר הנכון באמת" לעשות.

לסיכום:

למה לראות:

כסדרה של סייבר פאנק אני חושב שהיא טובה. כסדרה בכלל אני חושב שהיא טובה. אפשר להנות מהאקשן שלה, ומהשאלות הפילוסופיות/מוסריות/קיומיות/סוציופוליטיות ואופנתיות (יש שם קטע שהיא מתלבטת מה ללבוש במשך שלוש דקות רצופות). הדמויות מעניינות ברוב המקרים. ואחד מהדברים שאני אישית מצאתי מעניין זה לראות איך הדמות הראשית שבאה מצד אחד ועוברת את מסכת האתגרים הפיזיים והרעיוניים האלה גדלה כדי להגיב עליהם.

הסידרה מציגה זווית שונה על תפיסות של חופש וסדר חברתי נכון, שנובעות מתרבות שהיא שונה משלנו. היא מעמידה אותנו כצופים בפני שאלות שאין להם תשובות יפות, ומשאירה את הדמויות לבחור את הבחירות שלהם ולשאת באחריות להשלכות. הסדרה מציגה דמויות מורכבות ולא מושלמות, הפרטים של העלילה נחשפים לאט ומשאירים הפתעות בשרוול עד לרגע האחרון. הויזואליות של הסדרה מגניבה, והיא לא מפחדת להציג אלימות קשה שנדירה בהרבה סדרות אנימה אחרות. כמו כן, יש בה לפחות שלוש דמויות שהן במרומז או במישרין לסביות (נכון, אחת מהן גם רוצחת את בנות הזוג שלה, אבל לא כולם יכולים להיות מושלמים).

עכשיו רק אם היית רושם משהו כזה בעבודה שלך.

לגמרי, רק כנראה בלי הקטע עם הלסביות...

בדקת את הנטיות המיניות של המרצים שלך?

תודה על הדימוי הזה.. בוא נסיים את הביקרת הזאת מהר כדי שאני אוכל ללכת להקיא.

רק ניסיתי לעזור לך להשיג עוד נקודות!

למה לא לראות:

אם אתם לא אוהבים סייבר-פאנק, אם אתם רגישים לאלימות רצינית, אם אתם לא אוהבים..

לסביות?

… אהה.. זו לא הייתה בדיוק השאלה שניסיתי להגיד, אבל אני מניח שזה אפשרי גם כן... אתה יכול לכתוב את זה ב"למה לא לראות שלך.”

התכוונתי לומר.. שאלות קיומיות/מוסריות.

קודם כל, כי הסדרה לא נחמדה במיוחד לאף אחת מהדמיות שלה. אם אתם מחפשים סדרה שבמהלכה לפניה או בסופה כולם חיים באושר ועושר. זה לא המקום.

לא מדויק, לפניה אני חושב שהדמות הראשית חיה באושר ועושר אבל אני מסכים, זה להתפלפל.

אני חושב שהיא פשוט חיה בהכחשה. לא שזה בהכרח שולל את זה. שנית, לפחות מבחינתי, זוהי מסוג הסדרות שבהן אפשר להזהות לא פעם גם עם הצד "הרע" לכאורה, שבהן עולים נושאים מורכבים שלא קל לענות עליהם, וחשוב לעקוב טוב אחרי הפרטים כדי לרדת לכל עומקן – במילים אחרות זו לא סדרה קלילה שאפשר לצפות בה ברפרוף.

אני לא בטוח שאני מסכים. אני חושב שאפשר לצפות בה ברפרוף. פשוט מאוד תאבד את החלק העיקרי. או לפחות אחד מהחלקים העיקריים.

ודבר אחרון, אם יש לכם מושג כלשהו בפילוסופיה או סוציולוגיה, ואתם לא אוהבים שמפשטים רעיונות שממלאים ספרים שלמים לססמות פשטניות ומושגים תלושים מהקשרם. זו לא הסדרה בשבילכם.

למה לשים לב?

דווקא לציטוטים האלה. ולשאלות הפילוסופיות. למרות שברוב המקרים אין לך תשובה פשוטה. ואני מסכים שבחלק גדול מהציטוטים שלהם הם אכן מפשטים רעיונות. אחד מההנאות שלי, באנימה ובמנגה היא שאם מדברים על משהו שיש לו נגיעה בעולם האמתי. אני הרבה פעמים קופץ למקור הסדרה הקרוב (ויקיפדיה ובדרך כלל הלאה) בשביל להשכיל לגבי דברים שלא ידעתי קודם. זה אולי לא יהפוך אותכם לסוציולגים, אבל לדעת קצת על תיאוריות או רעיונות מעשיר לדעתי את החוויה הספציפית והחיים בכלליות.

ל-יסה קון, כאשר הוא בסביבת דמויות מצוירות בלי השגחה. הוא עלול לרצות להכיר אותן "לעומק.”

הייתי אומר שאני מוחה אבל.. חוץ מהמרכאות, בכלליות כן. אם הייתה לי אפשרות להכיר דמויות מעולם האנימה בהחלט הייתי קופץ עליה עם או בלי השגחה.

"קופץ עליה," בדיוק על זה דיברתי. חוץ מזה שווה להקשיב לפחות פעם אחת לשירים בפתיחה ובסיום. ומעניין להשוות את הסדרה ליצירות אחרות שהיא רומזת אליהן בעקיפין או במישרין כמו: 1984, האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות, שתיקת הכבשים, וסדרות אקשן משנות השמונים.

ציון של מוגי

★★★★★★★★★☆

ציון של יסה

★★★★★★★★☆☆

(דיסקליימר קל, שנינו רצינו לתת לסדרה שמונה וחצי כוכבים אבל מכיוון שהסכמנו שלא לתת חצאים, זוהי הפשרה שהגענו אליה)

בפעם הבאה נסקור את:

"איך שלא תסתכלו על זה, זה שאני לא פופולרית זה באשמתכם." או בקיצור: וואטה-מוטה.

מילון מונחים (לא מדויק, לא שלם, לא רציני – בשביל זה יש ויקיפדיה!)

מאו -  (עם "או" ארוכה) - 魔王 - まおう - מורכב מהסימניות של שד/רוח ושל מלך.  מתורגם בדרך כלל לשטן או מלך השדים. שימו לב שזה לא אותו דבר כמו "מהו" - 魔法  まほう - שפירושו קסם או כישוף. למרות שהסימנית הראשונה של שניהם זהה (הסימנית השניה במהו פירושה שיטה/עיקרון). כמו כן, שניהם מובילים הרבה פעמים להרבה פנטי שוטס שלא קשורים לעלילה.

הארם - אנחנו יכולים להתחיל שוב לחפור על כל המשמעויות המדהימות שהמונח הזה כולל, אבל נחסוך את זה מכם. אם בכל זאת אתם רוצים להתעמק בזה, אתם מוזמנים לעיין בו במילון המונחים בפוסטים הקודמים שלנו. אנחנו די בטוחים שהזכרנו אותו פעם או פעמיים כבר.

סרטי אקשן משנות השמונים - אנחנו עצלנים מדי בכדי לבדוק אם הסרטים האלו באמת נעשו בשנות השמונים אבל הכוונה היא באופן כללי לאווירה ששורה בכל סרט שמכיל יותר מוזיקה אלקטרונית וחזה גברי חשוף. בדרך כלל אלו יבואו תוך שהגיבור מתעלל בשק אגרוף חסר ישע (או סתם חיות מתות וקפואות) עם מבט רציני מיד, וקצת לפני סצנת מין לא קשורה. מצד שני, מבחינתנו כל סרט שמכיל מוזיקה אלקטרונית וחזה גברי חשוף זה יותר מדי.

סוציולוגיה/פילוסופיה/מדעי החברה - נגיד שממש, אבל ממש בא לכם להקדיש שלוש שנים ללימודים מייסרים ולשקוע בין הרי מאמרים לא נגמרים בזמן שאתם מבלים שעות בניסיון להבין מה לעזאזל האנשים שכתבו אותם מנסים לומר - וכל זה כדי שלא תוכלו למצוא עבודה נורמלית אחר כך, ולמצוא את עצמכם גרים ברחוב ומנהלים שיחות עמוקות עם חבריכם ההומלסים שלמדו תיאטרון. - עדיין אל תלכו ללמוד את זה באוניברסיטה. שבו ללמוד בבית, זה יעלה לכם פחות. 

מצד שני, אתם תמיד יכולים ללכת בעקבותיו של מוגי, ולנסות להפוך את זה לקריירה. אם תצליחו ותהפכו למרצים, תוכלו לעבוד בשביל משכורת רעב, ואז למצוא את עצמכם גרים ברחוב עם החברים מתיאטרון ומנהלים דיונים עמוקים.  

(ההגדרה הזאת מתכחשת לכלכלה כתחום לימוד במדעי החברה. אף מקצוע שיכול להיות רווחי לא זכאי להיכלל בפקולטה שלנו).